ההגות הפוסט מודרנית
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
רוב ההוגים המכונים פוסט-מודרניים, נמנו על הזרם הפילוסופי שכונה פוסט-סטרוקטורליזם, וצמח באירופה במחצית השניה של המאה ה-20. בין הוגים אלו ניתן למנות את מישל פוקו, ז'ק דרידה, ליוטאר, זי'ל דלז ופליקס גואטרי ואחרים. עבודתם של אלו הושפעה עמוקות משני מקורות:
- הסטרוקטורליזם, כזרם פרשני שמקורו בבלשנות, ועבר פיתוח משמעותי בהקשר האנתרופולוגי על ידי האנתרופולוג קלוד לוי-שטראוס. הגישה הסטרוקטורליסטית מתארת את השפה ואת החברה כמבנים קשיחים המשכפלים את עצמם באופן אוניברסאלי.
- הפילוסופיה הגרמנית, כפי שעוצבה על ידי הזרם הפנומנולוגי והאקזיסטנציאליסטי, ובייחוד על ידי מרטין היידגר, ובאופן היונק את מקורותיו מעבודותיהם של ניטשה ואחרים. גישה זו, חקרה את ההכרה האנושית (המקורות הקנטיאנייים של הפילוסופיה הגרמנית), ואת הקשר בינה לבין ההוויה החומרית של האדם (היסודות הרומנטיים בפילוסופיה הגרמנית). הפיתוחים המאוחרים של רעיונות אלו, כפי שהתבטאו בעבודת אסכולת פרנקפורט היוו אף הם כר פורה להתפתחות הזרם הפוסט-סטרוקטורליסטי.
ברמה ההיסטורית, ברקע לעבודת של ההוגים האמורים, מצויה מלחמת העולם השנייה ומוראותיה באירופה. ההבנה כי האידאולוגיות הגדולות - הנאציזם כמו גם הקומוניזם, מובילים לזוועות שטרם נראו כדוגמתן, ניצבת בתשתית הניסיון הביקורתי של חבורה זו.